על הנחש ועץ הדעת? או, מי כאן המבוגר האחראי?

החיפוש אחר מי להפנות את האצבע להעברת האחריות, הוא חיפוש אנושי, ידוע, נפוץ.

לא לחינם יש אמרות רבות על הנושא, כגון- "עבודת צוות היא חיונית- היא מאפשרת לכל אחד להאשים מישהו אחר".
מצד שני, נטייה אנושית זו, יכולה להביא להידרדרות של ארגון וכמובן גם להידרדרותה של חברה ודי אם נסתכל בכותרות החדשות ונראה כיצד פוליטיקאים שואפים להסיר מעצמם אחריות, גם אם זו נכללת במסגרת משרדם.
כבר בתנ"ך, בספר בראשית, אנו נתקלים בפרשת הנחש ועץ הדעת ורואים כיצד האדם משית את האחריות על האישה, וזו מעבירה אותה אל הנחש.

בפגישה עם איש יחסי ציבור מוביל, אשר מייצג בכירים במשק , הוא סיפר לי שגם כאשר יש אחריות, הוא מייעץ ללקוחותיו, באופן קבוע, להתנער ופשוט לתת תשובה לקונית אשר מתישה את הצד השני ודיינו.
מתי שהוא לאחר נמאס ואדם זה ממשיך בשלו. התפישה העומדת בבסיס אסטרטגיה יחצנ"ית זו היא פשוט להתנער מאחריות כמדיניות.
גם במקומות עבודה, אנו פוגשים כאלו שהמדיניות הברורה ביותר עבורם היא מדיניות הסרת האחריות. זה יכול להתחיל באחריות לקניית קפה ולהיגמר ברמות הבכירות ביותר.

להלן מספר תגובות אופייניות להסרת אחריות –
להד"ם- לא היו דברים מעולם. מה לי ולזה? אין לי מושג על מה מדובר.
אין תגובה- המשפט ששובר רבים וטובים. פשוט התעלמות. מול משפט כה תמציתי קשה לבוא ולהתווכח ובכך מעוניין דוברו.
לא אני עשיתי זאת- גם אם ברור שהאדם ביצע זאת, הוא בוחר לשקר באופן גס ולהתכסות בשקריו.
זו אשמתו – הטלת האשמה על האחר והפניית האצבע הרחק מהאדם עצמו.
אני עושה מה שאני חייב- מצהיר שהוא פועל במסגרת תפקידו ומבצע בהתאם לחובת תפקידו.
לא ידעתי שאסור- שימוש בתירוץ של אי ידיעה, שכידוע מבחינת החוק אינו פוטר.
לאחרונה שמעתי משפט מעניין מעובד בארגון- "הארגון שלי גם כך מבצע הרבה עבירות, אז נוסיף עוד אחת לרשימה…" ומדובר בארגון שאוכף את החוק בדרכו שלו על אחרים..
הכסות הזו שבה מתכסים רבים וטובים כדי להסיר אחריות, יכולה לעיתים נדירות לשעשע את מי שנהג להסתכל על חצי הכוס המלאה, אך אם נהייה רציניים לרגע, מדובר ברעה חולה אשר יכולה להרוס ארגונים וגם מדינות.
משה זלצברג, בחר להרחיב בספרו המעניין "בין ישיבה לישיבה", על סוגיות ניהול בהשראת ספר בראשית. זלצברג מבהיר שלמרות הדעה השלילית כל כך שיש לרובנו על הנחש, הרי צריך להקשיב לטיעוניו נגד אדם וחוה שהתנערו מחלקם שלהם ביצירת הבעיה- היכן הם היו אשמים.

הנושא של בריחה מאחריות אישית יכול פעמים רבות להיות ההבדל בין איש מקצוע גרוע או בינוני, לבין איש מקצוע מדהים. זלצברג מביא מדבריו של הסופר ג'ון מילר אשר כתב רבות על תחום האחריות האישית.
מילר אומר שאנשים נוטים לרוב לשאול שאלות כמו- מדוע? מי? מתי?
לדוגמה- מדוע זה לא בוצע?
מי האחראי כאן?
מדוע לא נאמר לנו בצורה ברורה?
שאלות אלו ניראות כטבעיות, אך חשוב להבהיר שהן מפנות שוב את האצבע החוצה.
מילר מציע שכדי ליצור שינוי, על כל אחד לבדוק היכן הוא תורם לבעיה וכיצד הוא יכול לסייע לפתרונה. הוא מכנה את שאלתו- "השאלה שמאחורי השאלה" ומציע שנשאל שאלות כגון-
מה?איך?
איך אני יכול ליצור תהליך אחר?
מה אוכל לעשות כדי ללמוד זאת?
איך אוכל לעזור לך? וכיוב'

שאלות אלו לא מתעלמות מאחריותם של אחרים, אך גורמות לאדם לחשוב כיצד הוא יוכל לשפר את המצב, כפי שנאמר – "אם אתה לא חלק מהפיתרון- אתה חלק מהבעיה".
ולסיום- אנקדוטה משעשעת..
צלם מקצועי קנה לו שם בשל איכות צילומיו. לאחר כחמש שנים חזרה אליו לקוחה שצילם בעבר וביקשה שיצלמה שוב לדיוקן. הצלם שמח וארגן את הרקע המתאים והאווירה , צילם ופיתח את התמונות כעבור מספר ימים. כשהציג את התמונות ללקוחה , זו לא נראתה מרוצה בעליל והסבירה-
"כאשר צילמת אותי לפני חמש שנים, נראיתי הרבה יותר מהממת".
הצלם התנצל והבהיר- "אני מצטער, אך אז הייתי צעיר יותר בחמש שנים".
ובאווירה זו- מאחלים לכולנו שנה של צמיחה, דעת ואחריות.